רוב המטופלים שמגיעים אלי כבר בפגישת ראשונה מספרים על החלום להצליח, החלום שכמו מגדלור מכוון אותם כבר מגיל ההתבגרות. ברגעים של אכזבה החלום הזה הופך להיות סוג של ידיעה ש”יום אחד זה יקרה”. ההצלחה בחלום של מהמרים לא מגיעה במנות קטנות, לא מטפסת לאט, אלא פורצת, הם מביאים אותה במכה. הם דואגים להסתיר את ניסיונות ההגשמה של החלום כדי שיום אחד כולם יופתעו ויעריכו אותם מחדש. אם למהמר אין קהל שיופתע וימחא כפיים, הוא לא ישקיע בהגשמת החלום. התנאי הזה מרמז משהו על סוג ההצלחה המיוחלת של המהמרים. זאת הצלחה שלא מממשת פוטנציאל אישי, לא מספקת את האינטלקט, לא מתכתבת עם הנטיות הומניות או טכניות שבצבצו עוד בלימודים ביסודי, אלא ההצלחה שבעיקר נראית לעין, יותר נכון נספרת ביד. לכן, ההצלחה בעיני המהמרים, ולא רק בעיניהם כמובן, מתבטאת בכסף , התעשרות מהירה. כשאני שואלת את החולמים, מה יעשו עם הכסף כשהחלום יתגשם, אין להם תשובה ברורה, חוץ לעשות עוד כסף מהכסף שישיגו. רובם מפנטזים על פיזור כספי הזכיה לכל מי שאוהבים, כי הם החולמים, מסתבר, לא צריכים כמעט דבר לעצמם.
בשיחות טיפוליות אני מנסה להגמיש את ההגדרות הנוקשות של הצלחה שמגדיר המטופל. ברור לי, שההגדרות האלה לא נוצרו אצלו בראש משום מקום, אלא שודרו לו באמצעי תקשורת, דרך חברים שהבעירו קנאה, הורים שציפו מהם בלחץ להוציא את המשפחה מהבוץ או לחילופין, לישר קו עם “המצליחנים” הסובבים. שאפתנות זאת תכונה חיובית בתנאי שהיא צומחת מצורך המימוש הפנימי שאדם מזהה בתוכו, כמו: “אני אכתוב את הרומן של המאה”, “אמציא סטרטאפ אחרי שאסיים את לימודי הפיזיקה שלי”…
שאפתנות לא תסבך אותנו, אם נפקפק בעיקרון המריטוקרטיה, לפיו ההתקדמות שלנו, המעמד החברתי שנשיג -תלויים רק בנו. בדרך להצלחה כדאי לזכור שיש משתנים בלתי תלויים, כמו: המציאות, למשל. אני עובדת עם מטופלים על תפיסת קצב התקדמות המותאמת למציאות. זאת, כי אני מאמינה שלקראת ההצלחה עולים במדרגות, לפעמים צריך זמן לעצור ולהבין מה קורה לנו, לפעמים לחזור אחורה כדי לעלות בדרך אחרת. גם אם החלום של המטופל שלי הוא להתעשר , אני רואה אותו עושה זאת בדרך ארוכה שלא ניתן לקצר במעלית האשליות, כמו בסיפורים על הימורים.