?כששואלים: אתה מבטיח”
אני אומר שכן
מה אני אשם
אחר כך
שאין לי חשק לקיים”
(“יהודה אטלס “והילד הזה הוא אני)
אין ספור פעמים הבטיח המהמר לעצמו, להוריו, לאחייו, לבני או בנות הזוג שלו, למטפלים שלו ולמי לא, כי הפעם, רק הפעם, זאת הפעם האחרונה. ההימור האחרון.
ובערך אותו אין סוף פעמים, זה לא היה ההימור האחרון. ההבטחה הופרה. לפעמים זה באמת היה ההימור האחרון לתקופה קצרה, אבל בסופו של דבר הגיע עוד אחד. והביא אתו תחושה של שבר, כעס, עלבון, אובדן אמון, אכזבה וייאוש עמוק. איך אפשר לסמוך על אדם שהבטיח כל כך הרבה פעמים, ומרוב שהתבייש בכך שהפר את ההבטחה שלו, גם הסתיר את ההימור? ויותר מכך, איך אדם יכול לסמוך על עצמו, שלאחר שהבטיח לעצמו כל כך הרבה פעמים, ושוב לא עמד בכך? המחשבה המיידית סוברת כי כנראה ההבטחה עצמה אינה אמיתית אלא ניסיון לרצות את בני המשפחה והקרובים. “הוא לא באמת התכוון לכך כשהבטיח”, “הוא הבטיח לי רק כי רצה שאאמין לו ואניח לו להמשיך בהימוריו” ובעיקר “אם הוא באמת היה רוצה, הוא היה עומד בהבטחה שלו”… פעמים רבות, עם זאת, האדם עצמו באמת התכוון לכך, בעיקר כשהבטיח לעצמו. שוב ושוב אנחנו נוכחים לדעת שההתמכרות גדולה מכוח הרצון, או במילים אחרות, שאין די בהבטחה, אין די בכוונה, אין די בכוח הרצון בלבד על מנת לפרוץ את מעגל ההתמכרות. ברגע ההבטחה, לרוב יש כוונה אמיתית, כמיהה ורצון גדול שלא לשוב ולהמר עוד, שלא לחוש את סבל ההפסד ופחד התשלום עוד לעולם. אך ברגע אחר שבו צצות שוב מחשבות על זכייה, שבו נשמעים שוב קולות הקזינו, הקלפים או תשואות הקהל במשחק הכדורגל, שבו נראים שוב השותפים למשחק, המלווים או כל הזדמנות אחרת, ההבטחה נדחקת ותחושת הדחף העצום להמר גוברת.
וודאי שעל מנת לצאת ממעגל ההתמכרות, שעל מנת לטפל בבעיה נדרש כוח רצון וכוונה כנה, אך לא נדרשת הבטחה, אלא דרך. כוח הרצון הוא רק הבסיס עליו נבנית בטיפול דרך שלמה, עשירה ואישית להתמודד עם בעיית ההימורים.
כל אדם רוצה שיסמכו עליו. כל אדם רוצה לסמוך על עצמו, להרגיש כי הוא שולט בעצמו ובדחפים שלו. כל אדם רוצה שיעריכו אותו, יאמינו בו, ולא יתייאשו ממנו. ולכל אדם מגיע. גם לזה שבאותו הרגע אין לו “חשק” לקיים…